לימדתי את עצמי אהבה עצמית

מילדה ששונאת את כל דבר בעצמה, לנערה ואישה שעפה על עצמה רוב הזמן. אמנם בגיל ממש צעיר אני והמראה היינו חברות טובות, בגילאי 3-4 הייתי מתאפרת מול המראה, אוהבת להצטלם ומתלהבת מהשמלות המתנופפות שלי. מגיל 12 בערך, התחלתי לשנוא את עצמי. שנאה אמיתית טהורה. שנאתי הכל אצלי. עשר שנים אחר כך, אני אוהבת את עצמי כל כך!

גיל ההתבגרות והשטויות שלו

כשהתחיל אצלי גיל ההתבגרות הכל התחיל להתעגל, הטוסיק שלי גדל, הבטן שלי התעגלה, הציצים דווקא לא!, צמח לי שיער בכל מיני מקומות וכל הגוף שלי השתנה לי. ושנאתי את זה. הייתי מטיחה בעצמי דברים קשים, הייתי תופסת את הרגליים ומקללת אותן, צובטת את הבטן שלי ומייחלת שהיא תיעלם. הייתי מתביישת מעצמי להתפשט במקלחת. זו היתה שנה שבה הסתכלתי במראה רק כדי לשנוא את עצמי. לא הרגשתי שמגיע לי כלום. הרגשתי מגעילה ולא הייתי מחוברת לעצמי. זה היה ככה שלוש שנים מאוד קשות של היחסים שלי עם עצמי. עברתי בשנים האלה עוד דברים קשים, לא היו לי חברים, היחסים שלי עם ההורים היו נוראיים, עברתי התעללות מינית.. עם ובלי קשר לדברים האלה, לא יכולתי לסבול את עצמי.

נמאס לי לשנוא את עצמי

מתישהו בכיתה ט' הבנתי שזה לא יכול להימשך ושלא מגיע לי לשנוא את עצמי. הלוואי והייתי זוכרת מה יצר לי את המהפך הזה אבל אני רק זוכרת שהוא קרה. בהחלטה של יום הבנתי שאני מתחילה לאהוב את עצמי. מכאן יצאתי למסע של כמה חודשים עד שהצלחתי להתאהב בעצמי. זה התחיל מלהסתכל על עצמי במראה ולהציב עובדה שאני עכשיו בוחרת דבר אחד שאני אוהבת בעצמי. אחרי שביקרתי 50 דברים אחרים אמרתי לעצמי שאני אוהבת את השפתיים שלי. מכאן והלאה התחלתי לפמפם לעצמי איזה שפתיים יפות יש לי.

תרגול אהבה עצמית

זה היה קשה. אני זוכרת שהייתי אומרת משהו טוב ועוד 3 משפטים רעים. כל פעם כשמחשבה שלילית היתה צפה "האף שלי אבל רחב מידי" צעקתי עליי "השפתיים יפות!", אלה היו ריבים שלי עם עצמי במשך המון זמן. אני זוכרת את זה בתור חוויה מתסכלת. להגיד מחמאה למראה ולבכות מרוב שאני לא מאמינה לעצמי. לשמחתי לא התייאשתי וקרה הדבר ההפוך, פתאום ראיתי עוד דברים שאני אוהבת. השיער שלי דווקא יפה, העיניים הירוקות שלי מהממות, יש לי חיוך חמוד כשאני שמחה, אני אוהבת לשמוע את הצחוק שלי.

איזה מדהים הגוף שלי!

במקביל התחלתי ללכת לחדר כושר, עשיתי את זה כדי להתחטב. בפועל אני לא חושבת שבאמת היה שינוי במראה שלי אבל פתאום הרגשתי חזקה וחיונית. הספורט גרם לי להתאהב ביכולות של הגוף שלי. למדתי בבית ספר במגמת ערבית והיו לנו סיורים מטעם המגמה. בנסיעות המורה היתה משמיעה לנו שירים בערבית ושמתי לב שאני מתחילה לענטז. מיד אמרתי לאמא שלי שאני רוצה ללכת ללמוד ריקוי בטן, הרגשתי שזה בוער לי בגוף. באמת נרשמתי, ושם למדתי להעריץ את הגוף שלי. ריקודי בטן זו אמנות ריקוד שמפעילה את כל השרירים, גם אלה שלא הכרנו. וזה מדהים להרגיש ולראות את הגוף נמתח ומתכווץ וזז לצלילי המוזיקה. להירשם לריקודי בטן סגר לי באופן סופי את היכולת לאהוב את עצמי.

בצבא קשה לאהוב את עצמי

בצבא עליתי עשר קילו מאוד מהר. נהיו לי חצ'קונים מטורפים ונראיתי כמו שק עם המדים והכובע. פתאום התערער לי הביטחון. אלה היו תחושות זרות, לא אלהוב את עצמי שוב.. ועדיין, ניסיתי להשתמש בכלים שיצרתי עבור עצמי. חזרתי שוב לשנן מנטרות חיוביות מול המראה ולהגיד אהבה עצמית למרות שלא האמנתי לעצמי. בצבא היה לי ממש קשה לחזור לאהוב את עצמי למרות הכל. לקחה לי כמעט חצי שנה עד שהמנטרה הצליחה לעבוד על המוח שלי.

לזכור לתת אהבה עצמית גם ברגעים קשים

כמובן, עדיין יש לי רגעים שאני לא אוהבת את הגוף שלי או את הפנים שלי. ואני עושה עבודה קשה בלאהוב אותי ללא תנאים, גם ובמיוחד כשאני לא מיטבית. אני מרגישה ברת מזל על זה שנקודת הפתיחה שלי די טובה ובסך הכל אני עונה לאידיאל היופי. אני עדיין חושבת שזה אפשרי לאהוב את עצמנו לא משנה מה, אם רק נכניס לנו מחשבות חדשות למוח.

אני אוהבת את עצמי!

היום, אני חושבת שאני מדהימה. אני יפיפייה. אם פעם חשבתי שרק השפתיים שלי יפות, אז היום גם החיוך שלי מהמם, האף שלי מתוק, העיניים שלי מדהימות, אני עפה על הגוף שלי, אני נהנית מלהסתכל במראה, אוהבת להתקלח מול המראה. חייבת לעשות סקס באור ונהנית מזה שרואים אותי.

זה לא היה לי טבעי אף פעם, זו היתה עבודה קשה! חשוב לציין גם שלא באמת היה מהפך בנראות שלי. ירדתי במשקל ועליתי במשקל. לקחתי והפסקתי לקחת גלולות אז החצ'קונים שלי הושפעו מזה, גודל הציצים שלי השתנה. זו רק עבודה על המיינדסט, והצלחתי לחנך אותו לאהבה עצמית, כמעט ללא תנאי.